גמרא
פירוש
אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם דְּחִילּוּפִין כְּגִידּוּלִין דָּמֵי לָא שְׁנָא הוּא וְלָא שְׁנָא חֲבֵרוֹ.
אָמַר רַב אַחָא בַּר מִנְיוֹמֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
או דילמא משום דחילופיהן כגדולין דמי. קשיא לי אדרבה הוה ליה למימר דחליפי קונם מיהא עדיפי מגדולים דקונם כהקדש והקדש תופס דמיו מדאורייתא וגדולי הקדש אינן כהקדש אלא מדרבנן וכדתנן הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אילן ונשא פירות מועלין בהן ואין מועלין בגידולין. וי״ל דשאני קונמות דאין לו פדיון ואינו כהקדש אלא לרבי מאיר ואפילו לרבי מאיר נמי ככרי עלי אי נמי ככרי עליך שהוא קונם פרטי אין לו פדיון כדאיתא לעיל בריש פרק אין בין המודר אבל גדולין אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה בקונמות דעשאום כגידולי תרומה. הרשב״א ז״ל. לוה ובעלי חוב באים. האשה תלווה מאחרים והאחרים שהם בעלי חובין באין ונפרעין מן הבעל. ואף על גב דיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אפילו הכי שרי למעבד הכי. ואם איתא דחלופיהן כגידוליהן דמי אמאי היא מותרת ללות על סמך זה והלא אלו שלוקחת היא מהם כאלו לוקחת אותם מן הבעל שהרי הבעל צריך לפרוע להם מה שנתנו לה אלא ודאי מדשרי לעשות כן מכלל דלאו כגידולין דמו. הרי״ץ ז״ל. האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך וכו׳. פירוש לא מה שאני נהנה ממך קאמר אלא הנייתי לך קאמר והילכך אף היא אסורה ליזון משלו. ובמקצת פירושים מצאתי קונם שאני מהנה לך וכן מצאתיה במקצת ספרים. הרשב״א ז״ל. וזה לשון הרנב״י ז״ל: אמר רב אחא בר מניומי תא שמע האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חובות נפרעין פירוש שהבעל אסר לעצמו נכסי אשתו דהכי משמע לישנא האומר לאשתו קונם יהא עלי מה שאהנה משלך וכגון שיש לה נכסים שאין לו בהם זכות כגון שנתנם לה בעלה דקיימא לן קנתה ואין הבעל אוכל פירות אי נמי שנתנום לה אחרים על מנת שאין לבעלה רשות בהם דאי בנכסי מלוג שיש לו בהם פירות מאי משלך דקאמר לה הא דידיה נינהו. ואפשר דמשום דקרנא דידה קרי להו משלך והכי משמע טפי מדקא מסיים לווה ובעלי חוב באין ונפרעין כלומר לוה הבעל מאחרים בכדי הנהו פירות ובעלי חוב באין ונפרעין מפירות שיש לו באותן נכסי מלוג דהא הנהו פירות נכסיו הם ובעלי חובו גובין מנכסיו דאלו בנכסים שאין לו בהם פירות מאי לוה ובעלי חוב נפרעין דהא לאו דידיה נינהו כדי שבעלי חוב יגבו מהם אלא אם כן ברצון אשתו. ויש ספרים כתוב בהם האומר לאשתו קונם שאני מהנה לך כלומר קונם יהא עליך מה שאני מהנה לך כלומר מה שתהנה משלי לווה האשה ובעלי חוב נפרעין מבעלה דהא משעבד לה וכגון שהדירה כשהיא ארוסה והגיע זמן ולא נשאו שחייב במזונותיה דמצי מדר לה כדאיתא בפרק המדיר וראשון עיקר. עד כאן. ואי קשיא כיון דמשתעבד לה היכי מצי מדר לה כדמקשי פרק המדיר. והכא לא מצינן לתרוצי כדמתרץ התם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דאם כן לא היה להם למלוים דין על הבעל הבית שאינו נהנה בהלואתם שהרי הספיקה והשליכה מעליו כשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והוי כמו פועלים שפירש למעלה דלא הוו חילופין. איכא למימר לתרוצי כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם תהני משלי דהשתא לא אסר הכא הנאתו אלא על עצמו אוסר והכי פירושו קונם שאני מהנה לך כל פירות שבעולם עלי אם אהנה לך ומכל מקום אם הוו חילופיהם אסירו היה אסור הבעל לפורעם שהרי הוא נותן משלו. שטה. לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקא סלקא דעתך דמותרת ללות לכתחלה קתני ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו לפי שהוא חייב לפרוע מזונותיה. ואם תאמר לרבנן דחנן דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול היאך הוא פורע את חובה והלא הוא לדברי רבנן כאלו נותן מידו לידה וכמו שאסור גם כן לדבריהם המודר הנאה מחברו לפרוע לו את חובו כדאיתא לעיל בריש פרק אין בין המודר וכו׳ ובפרק בתרא דכתובות דהוי ליה כאלו מלוה מידו ליד המודר ואי אמרת דאתיא כחנן אכתי לא ניחא דלדידיה נמי פשיטא דמותר לפרוע את חובה ואין כאן משום חליפין אלא הרי זה כפורע לה את חובה ותנן נמי בפרק אין בין המודר דשרי במדיר ומודר דעלמא. ותירצו בתוספות דלא נחלקו חנן ורבנן אלא במפרנס סתם אבל במלוה בתורת הלואה יפרע מן הבעלים לכולי עלמא הילכך משכחת לה שהוא חייב לפרוע אפילו לחנן ומיהו באין ונפרעין ממנו לכולי עלמא. ולא דמי לפורע חובו דאסור לרבנן דהתם הוא לפי שהלוה הזה שהוא המודר חייב לשלם לפורע זה שהוא המדיר והילכך בשעת הפרעון שפרע המדיר לבעל חוב של מודר הוי ליה כאלו מלוה למודר מיד ליד אי נפי כאלו אמר ליה מודר למדיר הלויני ופרע לי חובי לפלוני אבל כאן שעמדה ולותה ואכלה האשה אינה חייבת כלל אלא הבעל שהוא חייב לפרוע ועליו הוא מוטל ונמצא שהוא מתחייב ממילא ועל ידי מלותה של זו. ולדידי לא ניחא לי כלל חדא דהא ודאי לא משמע הכין לכאורה שאם עמדה היא ולותה ואכלה שלא תהא היא חייבת למלוה אלא שיתבע המלוה לבעל שהרי הוא בפירוש הלוה לה ולא לבעל. ורש״י ז״ל כן פירש בשילהי כתובות בשמעתא דפוסקין מזונות לאשת איש כשעמדה ולותה ואכלה שהיא תובעת מן הבעל והמלוה תובע ממנה. ועוד קשיא לי אם כן אמאי שביק מתניתין דפרק המדיר וקא דייק מברייתא דתנן בפרק המדיר המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס ואמרינן עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ואוקי באומר כל הזן אינו מפסיד. והתם ודאי פרנס בתורת הלואה יהיב לה דלאו בשופטני עסקינן דליתן לה במתנה על סמך שיחזור הבעל ויתן לו כנגד מה שנתן הוא לאשתו שאפילו נותן סתם הרי הוא כנותן מתנה לפי מה שכתבנו אליבא דחנן והניח מעותיו על קרן הצבי ולא כאותה ששנינו לעיל המודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו פלוני מודר ממני הנאה ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו הרי זה נותן לו כלומר בתורת הלואה ולא בתורת מתנה ובא ונוטל מזה וכדמייתי לה נמי התם בפרק המדיר עלה דההיא. ואם איתא לידוק מהתם ואיהי עדיפא דשריא ליה אפילו למימר נמי כל הזן אינו מפסיד. ועוד דההיא לא הוה מצי לדחויה דילמא בדיעבד כדדחי הא ברייתא דלוה. אלא נראה לי דפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים במפרנס בפירוש בתורת פרעון שאומר לה הריני פורע ליך מזונות שחייב ליך בעליך. ודומיא שפורע חובו של חברו דעלה קא מייתי לה לעיל בריש פרק אין בין המודר וכן בפרק שני דייני דכתובות. וכיון דבתורת פרעון נתנן לה ובלא מצות הבעל קא סבר חנן דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו ורבנן סברי דאינו אלא כמלוהו. אבל אם עמדה היא ולוותה הרי זה לא הלוה כלום את הבעל אלא לה הלוה בפירוש והיא חייבת לשלם לבעל חוב והבעל חייב לשלם לה. והיינו אידך בפרק המדיר דיעמיד פרנס ושריא ליה אפילו למימר כל הזן אינו מפסיד מפני שהוא אינו מתחייב למפרנס בכך. וא״ת אם כן כל שכן שיהא אסור לומר כל הזן אינו מפסיד ולאו חליפי איסור בלבד הוו אלא נהנה מן האיסור ממש דכיון שבעל חוב אינו יכול ליפרע מן הבעל אלא מחמת חיוב שנתחייב לה הבעל אם כן הוי ליה כאלו פורע מזונותיה ונותן לבעל חוב מחמתיה ונמצא מהנה. לא היא דמכל מקום כיון דבשעת אכילה לא מיחייב בעל לשלומי למפרנס מדינא אם כן בשעת אכילה ליכא חליפי איסור דהא לא מיתוסף עליה חיובא בהכין ובשעת פרעון נמי לא חשבינן ליה מהנה דמאי הנאה אית לה בהכין דמסלק מיניה שעבודא דמפרנס הא לא מהנה חשבינן ליה בהכין דהא אפילו בעלמא לא חשבינן ליה מהנה כדתנן פורע לו את חובו וכל שכן הכא דלאו מדיליה ממש יהיב ליה דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיה. וא״ת אם כן מתניתין דהמדיר כאבא חנן ולאו כרבנן ואם איתא ה״ל למידק התם עלה דההיא מתניתין מני אבא חנן כרדייק אמתניתין דפורע לו את חובו. וי״ל דהתם אדרבה כיון דההיא על כרחין ליכא לאוקמא אלא כחנן לא איכפת ליה עלה מידי דפשיטא דחנן היא אבל הכא משום דרבה חדית בה ואמר דאיכא לאוקמה אפילו כרבנן משום הכי דייק עלה הא מני חנן היא כי היכי דלישקול וליטרי בה ולימא מאי דחדית בה רבה ואמר דאף רבנן הוא וכשעמד אחר ופרנס את אשתו סתם אין זה כנותן מתנה אלא כיורד לתוך שדה של חברו שלא ברשות ונטען שחוזר ומשתלם מן הבעלים והילכך גם זה כשפרנסה בתורת הלואה פרנסה והיא גם היא כשנתפרנסה על ידו מתורת הלואה נתפרנסה ולא מתורת מתנה והילכך לכולי עלמא לא איבד את מעותיו. ומיהו כיון שלא הלוה את האשה בפירוש והיא לא נשתעבדה לו בפירוש אינו יכול לחזור עליה אלא על הבעל כאלו לותה היא בתנאי שיהא הבעל חייב לו ושלא יגבה ממנה והיינו ברייתא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך דשמעתין. ומינה ודאי איכא למידק דחילופין לאו כגידולין דמו משום דשריא לה ללות כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעל באכילתה דעם אכילתה נתחייב הבעל לשלם ונמצא כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שהיתה אוכלת. ומיהו איכא למידק מאי קשיא מאי טעמא בעלי חוב באין ונפרעין ממנו לאו משום דחליפין וכו׳ הא לא הוה ליה למימר אלא מאי טעמא לוה דהא ממאי דשרי לה ללות ולאכול הוא דאיכא למידק דחליפין לאו כגידולין דמו דאלו ממה שהבעל פורע לאחר מכאן אין להוכיח דאלו בשאכלה היא אכלה בהיתר אין האיסור חוזר וניעור בשעת פרעון דבההיא שעתא אינה נהנית היא כלל אלא שהבעל הוא שפורע מה שהוא חייב. וי״ל דאין הכי נמי אלא משום דאין טעם עיקר האיסור אלא מחמת שהוא מתחייב על ידי אכילתה לפרוע לבעלי חוב משום הכי נקט ליה שאלו אמר מאי טעמא היא לוה עדיין היינו צריכים לשאול ומפני מה תאסור עליה ללות והיינו צריכים להשיב מפני שהבעלי חוב באין ונפרעין ממנו הילכך נקט לה הכין לברורי טעמא דאיסורא מאי נינהו ובמאי תליא מילתא. ודכוותיה איכא בתלמודא וחדא מיניהו בפרק איזהו נשך פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור כגון דאמר ליה ארעא קניא לך מעכשו זוזי ליהוו הלואה גבך ובודאי לא דוקא נקט שצריך לומר לו זוזי ליהוו הלואה גבך דאפילו במוכר סתם במעכשו ארעא ודאי קניא ליה מעכשו ולוקח מותר לאכול פירות וזוזי ממילא הוו הלואה גביה אלא משום דטעמא דהיתירא במוכר מעכשו היינו משום דזוזי הוו הלואה גביה וזביניה לאו מיתלא תלי עד דמייתו זוזי משום הכי תנא טעמא במילתא דעלה סמכינן בהדי עיקר דמילתא. כן נראה לי. ומכל מקום בין למה שפירשתי בין למה שפירשו בתוס׳ קשיא לי דהיכי תיסוק אדעתין דלוה לכתחלה והלא איסורי הנאה לכולי עלמא אסור להחליפם וכמו שכתבנו למעלה וכדדיקא ההיא לא תאכל לא תאכלו דבפרק כל שעה. וי״ל דהיינו הא דקאמר ליה רבא דילמא לכתחלה הוא דלא ואף על גב דקאמר ליה בלשון דילמא פעמים שמזכיר התלמוד ענין מוכרח בלשון דילמא. ויש לנו כיוצא בו לקמן בפרק אלו נדרים בשמעתא דנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה ודילמא מיין הוא דמפר מזג ומחרצן דאין מתענה לא הפר וההיא דילמא ודאי קאמר. אי נמי יש לומר דהכא כיון דאינה מחלפת ממש אלא שנכסי הבעל משתעבדים ממילא אין זה כמי שמחלפת לכתחלה אלא שבעלי חוב אלו שלה באין ונפרעין מן הבעל הרי אנו חושבין אותה כנהנת מחליפי האיסור. אמר רבא ודילמא לכתחילה הוא דלא דאי עבד עבד ולא לוה לכתחילה קאמרינן כלומר שהשיאוה חכמים עצה ללות דלא תקנתא קתני אלא דינא קתני ולומר שאם לותה ואכלה אין הבעל אסור לפרוע בעלי חוב דמאי דעבדא עבדא ובפרעון החוב ליכא איסור. הרשב״א ז״ל. דילמא לכתחלה הוא דלא ואסור להחליפם והכא גבי אשה דאי עבד עבד דאם לותה באין ונפרעין כיון שאינן אסורין כי אם מדרבנן. וההוא דהגוזל עצים דבחייו ובמותו דהא לווה ובעל חוב באין ונפרעין מנכסי אביו שהדירו דלווה לכתחלה קאמר ההיא לא קשיא מידי דנפרעין אם ירצה מדיר קאמר ומתנה היא בנותן למלוין. מצאתי. ואיני מבין שהרי אביו המדיר מת ולאחיו לא קאי שהרי אין להם דבר בחלקו. לכן נראה לי לפרש דאותו חלק שהיה ראוי למודר הוי כהפקר כיון שאין רשות לאחים בו וגם הוא אסור בו הילכך יכולין המלוין ליפרע ממנו ואם כן למה לא ילוה מהם לכתחלה. הרא״ם ז״ל. אמר רבא דילמא לכתחלה הוא דלא. פירוש דודאי אסור להחליפן. ודיעבד עבד. פירוש אם נתחלפו מותרין. וכתב רבינו ז״ל דההיא שעתא דאיתהני כלומר ממלוה שעשו לו האחרים אכתי לאו מחליפין נינהו והשתא דבאין ונפרעין לא שקיל מיניהו מידי. פירוש דכבר נתאכלו המעות שלוה. ובעיין לא איפשיטא. פירוש וספיקא דרבנן לקולא דאפילו תמצי לומר דחליפין של איסורי הנאה ושל נדרים יהיו אסורין אין אסורן אלא מדרבנן כדכתבינן לעיל דאין לך תופס דמיו אלא עבודה זרה והקדש ושביעית הילכך כי מספקא לן אזלינן לקולא ואם אסור שום מידי לחבריה מותר בחילופיהן דדבר שלא בא לעולם נינהו. מיהו מאן דאסר מידי לנפשיה אסור גם בחילופיו דכי היכי דאדם אוסר עצמו מה שאינו שלו אוסר נמי לעצמו דבר שלא בא לעולם. הרנב״י. תא שמע דדבר האסור שאינו תופס דמיו לא גזרו חכמים על חליפין. המקדש בערלה בקידושין פרק שני תנן לה הערלה אסורה בהנאה ולאו מידי קיהיב ליה. דילמא הכא לכתחלה לא כי אם בדיעבד שכבר מכרן אבל למוכרן לדעת הנאת חליפין לעולם אימא לא דחליפין נאסרין כאיסור עצמו. שטה. ודחינן הכא נמי לכתחלה הוא דלא דהא לא שריא ליה לקדשה באותם דמים אלא שאם קדשה מקודשת והיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור כדי שנאמר שיהא אסור בה. ואיפשר היה לי לומר דלא דוקא בשעבר וקידש אלא אפילו עבר וקנה באותם דמים כלי אחד לא נאסור אותו בהנאת הכלי שלא אסרו חלופי חליפין. אבל בתוספות ראיתי בשם רבינו שמשון ז״ל דדוקא במקדש שלא רצו לאוסרה עליו בדיעבד אבל בקונה מהם כלי אסור בהנאתו. וזהו מן התימה דאפילו בעבודה זרה לא אסרו חליפי חליפין אלא משום דכתיב והיית חרם כמוהו שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו. ואולי נאמר שהכלי אסור והמעות מותרין כשביעית ואי נמי כיון שהאיסור זה אינו אלא גזירה מדבריהם החמירו עליו (באיסורי) כאיסורי עבודה זרה אלא שאינו מתקבל אנו צריכין לחזר אחר החליפין בעצמן אם גזרו עליהם אם לאו ולא איפשיטא ועוד נגלגל עליו אפילו חליפי חליפין. ועוד דאם איתא לא הוה ליה למדחי הכא בהאי לישנא ולמימר הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כיון דבעלמא בכי האי אסור. אלא הכי הוה ליה למימר שאני הכא דלגבי אשה לא החמירו בדיעבד או כיוצא בזה. הרשב״א ז״ל. מתניתין הריני עליך חרם המודר אסור כלומר אותו שנאמר לו. הרי את עלי חרם הנודר אסור כלומר האומר כן הוא אסור בשל חבירו. וקא משמע לן דבלשון זה אדם אוסר לחברו כי היכי דאדם אוסר נכסיו לחברו כשאומר לו נכסי עליך קרבן דחרם דבר קדוש הוא אם החרימן לבדק הבית. וקא משמע לן נמי דלשון הריני לא משמע גופו דוקא אלא נכסיו נמי משמע. הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין כלומר זה בזה שהרי אסר לעצמו נכסי חבירו ואסר לחבירו את שלו ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדברים של אותה העיר. איוהו דבר של עולי (מצרים) בבל כלומר של כל ישראל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך כלומר הם הבארות שבדרך עולי רגלים ודברים אלו של כל ישראל הם. ואף על פי שיש בהן חלק לנודרים לא מיקרו נכסים דידהו הואיל ולכל ישראל חלק בהם אלא הרי הן כאלו הן של הקדש. ואלו הן דברים של אותה העיר כגון הרחבה פירוש שעושין בה שורות לאבל. והמרחץ ובית הכנסת והתיבה פירוש היא שספרי תורה מונחין בה. והספרים פירוש שכל אלו אף על פי שכל ישראל רשאין ליכנס בהן ולהשתמש בהן לתפלה ולקריאת התורה מיהו אין גופן קנוי אלא לישראל של אותה העיר תדע שאם ימכרו אותם בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מכורין. הרנב״י ז״ל. בדבר של עולי בבל דהפקר היא ולא דשותפות והכי נמי תנן בשילהי פרק שני דמסכת ביצה של עולי בבל כרגלי הממלא שאין להם בעלים.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush